[If he says,] `a korban be what I might not eat of yours,` [or] `oh korban! If I eat of yours,` [or] `what I might not eat of yours be not a korban unto me,` He is permitted [to eat of his neighbours`]. 
[If he says, `I take] an oath [that] I will not eat of yours,` [or] `oh oath that I eat of yours,` [or `I take] no oath [that] I will not eat of yours,` He is forbidden. 
In these instances oaths are more rigorous than vows. Yet there is [also] greater stringency in vows than in oaths. E.g., if one says, `Konam be the Sukkah that I make,` or, `the Lulab that I take, or, the Tefillin that I put on:` [when expressed] as vows they are binding, but as oaths they are not, because one cannot swear to transgress the precepts.

 נדרים 2.2
קרבן לא אוכל לך, קרבן שאוכל לך, לקרבן לא אוכל לך-- מותר; שבועה לא אוכל לך, שבועה שאוכל לך, לא שבועה לא אוכל לך-- אסור׃ זה חומר בשבועות מבנדרים׃ וחומר בנדרים מבשבועות, כיצד׃ אמר קונם סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני נותן-- בנדרים אסור; ובשבועות מותר, שאין נשבעין לעבור על המצוות

A vow within a vow is valid, but not an oath within an oath. E.g., if one declares, `behold, I will be a Nazir if I eat [this loaf].` `I will be a Nazir if I eat [this loaf],` and then eats [it], he is liable in respect of each [vow]. But if he says, `I swear that I will not eat [this loaf],` `I swear that I will not eat [this loaf],` and then eats [it], he is liable [to punishment] for one [oath] only.

 נדרים 2.3
יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה בתוך שבועה׃ כיצד׃ אמר הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, הריני נזיר אם אוכל, ואכל-- חייב על כל אחת ואחת; שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל-- אינו חייב אלא אחת